<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק בן אלעזר תנא</h1>
<h2>דף כט:</h2>
גרסינן בפרק במה מדליקין, אבין ציפוראה גרר ספסלא לעילא מן רבי יצחק בן אלעזר בעיליתא דשישא אמר ליה אי כי שתיקי לך כדשתיקו ליה חבריה לרבי יהודה ברבי אילעא נפיק מיניה חורבא, גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא [דעלמא] וכו'. וריב"א הלוי נסתפק אם בשאר דברים שייך למימר הלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין או לא. כההיא דמוכרי כסות דמייתי (תנא) [רבה]. משום דקשיא ליה ההוא דשלהי פ"ח [שרצים] [שבת ק"י ע"ב] דגרסינן ליורקנא תרי בשיכרא ומיעקר, דפרכינן ומי מותר והא תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור וכו', עד הני מילי היכא דקא מכוין הכא ממילא הוא, דאמר רבי יוחנן הרוצה לסרס תרנגול יטול כרבלתו ויסתרס מאיליו. ותו פרכינן והא רב אשי אמר [רמות] רוחא הוא דנקטא ליה וכו', עד דמוקי לה בזקינה ובעקרה. ולא קא מסיק אע"ג דמיעקר שרי כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. הילכך מספקא ליה.
ולי הסודר בעזר השם פשיטא לי דבכל מקום הלכה כרבי שמעון בין בשבת בין בבכור בין בכלאים ובין בנזיר, וכן בהנאה הבאה לאדם בעל כרחו. [משום] דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, כדאמרינן בכמה דוכתי [שבת מ"ו ע"א, פ"א ע"ב]. בבכור שאחזו דם פסיק שמואל [בכורות ל"ד ע"א] הלכה כרבי שמעון דברייתא אע"פ שעושה בו מום ונשחט על אותו מום. כלאים נמי משמע דהלכה [כרבי שמעון] דהא סתם לן תנא כותיה [כלאים פ"ט מ"ה]. ואביי דאמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו מותר היכא דאפשר ולא קאמכוין סייעתיה מהכא [פסחים כ"ו ע"ב], ותיובתיה דרבא דאסר ללישנא קמא. [וגבי נזיר] נמי קיימא לן כרבי שמעון, דגרסינן בשלהי פרק המוציא יין [שבת פ"א ע"ב] א"ר [יוחנן] אסור לקנח בצרור בשבת, ומוקי לה רב אושעיא דלא מיבעיא בחול דאסיר או משום סכנה דכרכשתא או משום [כשפים] דהא אפשר בצרור. אבל בשבת דאיכא איסור טילטול וכו'. ורבי אבא מתני ליה משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ומי אמר רבי יוחנן אסור משום דדבר שאין מתכוין אסור, והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק משום דממש מעביר [שיער] בידים. ומשני אלא מחוורתא כדרב אושעיא. ולא קא משני בשבת סבירא ליה כרבי שמעון אבל בעלמא לא ס"ל כותיה. אלא [ודאי] בכל דוכתי סבר ליה רבי יוחנן כרבי שמעון.
ונראה לי לפי עניות דעתי דהיינו טעמא יורקנא דאסור אפילו לרבי שמעון, דכל היכא דשמעינן ליה לרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר דהיינו בשעה שעושה את הצריך לו המלאכה נעשת עמה, והוא לא למלאכה נתכוין. כגון הילוך על גבי עשבים בשבת הוא צריך לדרכו. ואם כדרכו הולך, ולא לתלוש נתכוין. וכן גרירת כסא וספסל ומיטה, למקומו הוא צריך ולא לחריץ כוונתו. וכלאים נמי למוכרו מתכוין וצריך, ולא ללבישה. וכן כשתופר הכלאים אין כונתו אלא למלאכתו, ועם מלאכתו צריך ללובשו. וכן בכור כשמקיזו, ואם מקום המכה יעשה מום לא כיון. וכן כשנזיר חופף צריך לנקות ראשו מזיעה וליכלוך, שערות להשיר אין כונתו. וכי דייקת בהו בכל מקום בהדי הדדי קא אתו, ודעתו נעשית ודאי לצורכו. ואע"פ שהוא לובש את הכלאים, ספק אם ימכור כיון שאינו מתכוין להנאה וההנאה אינה מזומנת, ודרך המוכרין להראות מידת הלבוש. הילכך מותר. אבל רפואת יורקנאה, דמעיקר העיקור הוא מיד והרפואה אינה מיד אלא לאחר כן.
ועוד כל מה שרבי שמעון מתיר מפני שההיתר שהוא מתכוין לו ודאי נעשה. ואם דבר אחר של איסור נעשה עמו, מלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל במקום שההיתר ספק אם יועיל, והאיסור בבירור יעשה, כי האי גונא לא שרא רבי שמעון. דהא מסקינן התם [שבת ק"י ע"ב], אמר מר תרי בשיכרא ומיעקר. ואי לא ליעביד הכי כמה מיני רפואה. נמצא דתרי בשיכרא ודאי מיעקר, והרפואה ספיקא, דלפעמים אין אותה רפואה מועלת אלא רפואה אחרת, כגון מוניני דקמצי. דרב אחא בר יוסף חש ביורקנא ועבד הא דמוניני. וכדמסיק רבי יוחנן מחמם מיורקנא בסדינו ואיתסי. דכל רפואה שהיא ספיקא אין לעבור עבירה בשביל ספיקתה, אם לא שברור מועלת. כדאיתא בסדר יומא פרק הוציאו לו [מ"ט ע"א] אריב"ל לי התיר רבי חנינא לשתות שחליים בשבת. לשתות פשיטא, דתנן כל המשקין שותה אדם לרפואה. אלא לשחוק ולשתות שחלים בשבת. היכי דמי אי דאיכא סכנתא פשיטא דשרי. ואי ליכא סכנתא אסור. לעולם דאיכא סכנתא והכי קא מיבעיא ליה מי מסי דניחיל עליה שבתא, או דילמא לא מסי ולא נחיל עליה שבתא. אלמא לחלל על שחיקתן דהוא ודאי, והרפואה אינה ברורה (הילכך) אין מחללין. הכא נמי כיון דדילמא לא מסי, אין ספק רפואה מוציא מידי ודאי העבירה. ושחלים רגילין בחול ודאי לשחוק. וי"ל שמרפא קצת להשקיט, אבל אינה בחונה ממש לרפואה גמורה במקום סכנה. דאי הוה אמרינן שפעמים הרפואה מצלת את המסוכן הוה לן למימר ספק נפשות להקל. כדאיתא בפרק אחרון דסדר יומא [פ"ד ע"א] דמודים חכמים לרבי מתיא בן חרש דהחושש בפיו מטילין לו סם בשבת. פירוש לשחוק הסם או להביאו דרך רשות הרבים. ומסיק מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ופליגי עלה רבנן בהקזת דם לסרונכי בשבת. ומי שנשכו כלב שוטה שאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואפילו בחול מפני שאין באלו משום רפואה. ור' מתיא בן חרש מתיר, ובמאי פליגי. אלא ש"מ דר' מתיא בן חרש סבר [שהוא] משקיט הכאב ופעמים הרפואה גמורה לרפאות. ורבנן סברי אע"פ שמשקיט אין מצלת, הילכך אין מחללין [שבת] ואין מאכילין לחולה נמי מחצר כבד שלו מפני שאסור משום טומאה ונבילה. ועוד יורקנא דהכא, כיון דאיכא כמה שאר רפואות, למה יתרפא ברפואות איסור. מיהו אם היתה הרפואה בחונה ויורקנא סכנתא דנפשות, אע"ג דמיעקר אי ליכא קמיה רפואה אחרת יתרפא. דמוטב לו בעיקור וקיום נפש דאיכא מיהא חדא ולא ימות דאיכא תרתי. והתורה חסה על ממון של ישראל וכל שכן על גופן.
<h2>דף קי:</h2>
גרסינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ט ע"ב], אבין ציפוראה גרר ספסלא לעילא מן רבי יצחק בן אלעזר בעיליתא דשישא אמר ליה אי כי שתיקי לך כדשתיקו ליה חבריה לרבי יהודה ברבי אילעא נפיק מיניה חורבא, גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא [דעלמא] וכו'.
וריב"א הלוי נסתפק אם בשאר דברים שייך למימר הלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין או לא. כההיא דמוכרי כסות דמייתי (תנא) [רבה]. משום דקשיא ליה ההוא דשלהי פ"ח [שרצים] דגרסינן ליורקנא תרי בשיכרא ומיעקר, דפרכינן ומי מותר והא תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור וכו', עד הני מילי היכא דקא מכוין הכא ממילא הוא, דאמר רבי יוחנן הרוצה לסרס תרנגול יטול כרבלתו ויסתרס מאיליו. ותו פרכינן והא רב אשי אמר [רמות] רוחא הוא דנקטא ליה וכו', עד דמוקי לה בזקינה ובעקרה. ולא קא מסיק אע"ג דמיעקר שרי כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. הילכך מספקא ליה.
ולי הסודר בעזר השם פשיטא לי דבכל מקום הלכה כרבי שמעון בין בשבת בין בבכור בין בכלאים ובין בנזיר, וכן בהנאה הבאה לאדם בעל כרחו. [משום] דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, כדאמרינן בכמה דוכתי [שבת מ"ו ע"א, פ"א ע"ב]. בבכור שאחזו דם פסיק שמואל [בכורות ל"ד ע"א] הלכה כרבי שמעון דברייתא אע"פ שעושה בו מום ונשחט על אותו מום. כלאים נמי משמע דהלכה [כרבי שמעון] דהא סתם לן תנא כותיה [כלאים פ"ט מ"ה]. ואביי דאמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו מותר היכא דאפשר ולא קאמכוין סייעתיה מהכא [פסחים כ"ו ע"ב], ותיובתיה דרבא דאסר ללישנא קמא. [וגבי נזיר] נמי קיימא לן כרבי שמעון, דגרסינן בשלהי פרק המוציא יין [שבת פ"א ע"ב] א"ר [יוחנן] אסור לקנח בצרור בשבת, ומוקי לה רב אושעיא דלא מיבעיא בחול דאסיר או משום סכנה דכרכשתא או משום [כשפים] דהא אפשר בצרור. אבל בשבת דאיכא איסור טילטול וכו'. ורבי אבא מתני ליה משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ומי אמר רבי יוחנן אסור משום דדבר שאין מתכוין אסור, והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק משום דממש מעביר [שיער] בידים. ומשני אלא מחוורתא כדרב אושעיא. ולא קא משני בשבת סבירא ליה כרבי שמעון אבל בעלמא לא ס"ל כותיה. אלא [ודאי] בכל דוכתי סבר ליה רבי יוחנן כרבי שמעון.
ונראה לי לפי עניות דעתי דהיינו טעמא יורקנא דאסור אפילו לרבי שמעון, דכל היכא דשמעינן ליה לרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר דהיינו בשעה שעושה את הצריך לו המלאכה נעשת עמה, והוא לא למלאכה נתכוין. כגון הילוך על גבי עשבים בשבת הוא צריך לדרכו. ואם כדרכו הולך, ולא לתלוש נתכוין. וכן גרירת כסא וספסל ומיטה, למקומו הוא צריך ולא לחריץ כוונתו. וכלאים נמי למוכרו מתכוין וצריך, ולא ללבישה. וכן כשתופר הכלאים אין כונתו אלא למלאכתו, ועם מלאכתו צריך ללובשו. וכן בכור כשמקיזו, ואם מקום המכה יעשה מום לא כיון. וכן כשנזיר חופף צריך לנקות ראשו מזיעה וליכלוך, שערות להשיר אין כונתו. וכי דייקת בהו בכל מקום בהדי הדדי קא אתו, ודעתו נעשית ודאי לצורכו. ואע"פ שהוא לובש את הכלאים, ספק אם ימכור כיון שאינו מתכוין להנאה וההנאה אינה מזומנת, ודרך המוכרין להראות מידת הלבוש. הילכך מותר. אבל רפואת יורקנאה, דמעיקר העיקור הוא מיד והרפואה אינה מיד אלא לאחר כן.
ועוד כל מה שרבי שמעון מתיר מפני שההיתר שהוא מתכוין לו ודאי נעשה. ואם דבר אחר של איסור נעשה עמו, מלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל במקום שההיתר ספק אם יועיל, והאיסור בבירור יעשה, כי האי גונא לא שרא רבי שמעון. דהא מסקינן התם [שבת ק"י ע"ב], אמר מר תרי בשיכרא ומיעקר. ואי לא ליעביד הכי כמה מיני רפואה. נמצא דתרי בשיכרא ודאי מיעקר, והרפואה ספיקא, דלפעמים אין אותה רפואה מועלת אלא רפואה אחרת, כגון מוניני דקמצי. דרב אחא בר יוסף חש ביורקנא ועבד הא דמוניני. וכדמסיק רבי יוחנן מחמם מיורקנא בסדינו ואיתסי. דכל רפואה שהיא ספיקא אין לעבור עבירה בשביל ספיקתה, אם לא שברור מועלת.
כדאיתא בסדר יומא פרק הוציאו לו [מ"ט ע"א] אריב"ל לי התיר רבי חנינא לשתות שחליים בשבת. לשתות פשיטא, דתנן כל המשקין שותה אדם לרפואה. אלא לשחוק ולשתות שחלים בשבת. היכי דמי אי דאיכא סכנתא פשיטא דשרי. ואי ליכא סכנתא אסור. לעולם דאיכא סכנתא והכי קא מיבעיא ליה מי מסי דניחיל עליה שבתא, או דילמא לא מסי ולא נחיל עליה שבתא. אלמא לחלל על שחיקתן דהוא ודאי, והרפואה אינה ברורה (הילכך) אין מחללין. הכא נמי כיון דדילמא לא מסי, אין ספק רפואה מוציא מידי ודאי העבירה.
ושחלים רגילין בחול ודאי לשחוק. וי"ל שמרפא קצת להשקיט, אבל אינה בחונה ממש לרפואה גמורה במקום סכנה. דאי הוה אמרינן שפעמים הרפואה מצלת את המסוכן הוה לן למימר ספק נפשות להקל. כדאיתא בפרק אחרון דסדר יומא [פ"ד ע"א] דמודים חכמים לרבי מתיא בן חרש דהחושש בפיו מטילין לו סם בשבת. פירוש לשחוק הסם או להביאו דרך רשות הרבים. ומסיק מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ופליגי עלה רבנן בהקזת דם לסרונכי בשבת. ומי שנשכו כלב שוטה שאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואפילו בחול מפני שאין באלו משום רפואה. ור' מתיא בן חרש מתיר, ובמאי פליגי. אלא ש"מ דר' מתיא בן חרש סבר [שהוא] משקיט הכאב ופעמים הרפואה גמורה לרפאות. ורבנן סברי אע"פ שמשקיט אין מצלת, הילכך אין מחללין [שבת] ואין מאכילין לחולה נמי מחצר כבד שלו מפני שאסור משום טומאה ונבילה.
ועוד יורקנא דהכא, כיון דאיכא כמה שאר רפואות, למה יתרפא ברפואות איסור. מיהו אם היתה הרפואה בחונה ויורקנא סכנתא דנפשות, אע"ג דמיעקר אי ליכא קמיה רפואה אחרת יתרפא. דמוטב לו בעיקור וקיום נפש דאיכא מיהא חדא ולא ימות דאיכא תרתי. והתורה חסה על ממון של ישראל וכל שכן על גופן.
